תקנה 168א — שעות נהיגה בין־לאומית. שעות נהיגה בין־לאומית [תיקון: תשפ״א־9] (א) בתקנה זו – ”האמנה“ – האמנה בדבר עבודת צוות נהגים בכלי רכב העוסקים בנהיגה בינלאומית משנת 2006 של ארגון האומות המאוחדות (האו״ם) שניתן לעיין בה באתר משרד התחבורה והבטיחות בדרכים – https://www.gov.il/he/Departments/ministry_of_transport_and_road_safety; ”הפסקה“ – פרק זמן במהלך שעות העבודה שאינו זמן נהיגה, ובו הנהג אינו מבצע פעולת נהיגה ברכב או כל פעולה אחרת לצורכי עבודה, ומשמש את הנהג לצורך התרעננות; ”זמן נהיגה“ – פרק הזמן במהלך שעות העבודה שבו הנוהג ברכב מבצע פעולת נהיגה ברכב; ”מנוחה“ – פרק זמן שאינו במהלך שעות העבודה; ”מנוחה יומית“ – מנוחה יומית מלאה או מנוחה יומית מופחתת, שאינה מנוחה שבועית; ”מנוחה יומית מופחתת“ – מנוחה של 9 שעות רצופות לפחות, והקצרה מ־11 שעות רצופות; ”מנוחה יומית מלאה“ – מנוחה שהיא אחת מאלה: (1) מנוחה של 11 שעות רצופות לפחות, במהלך 24 שעות מרגע תום המנוחה היומית הקודמת; (2) מנוחה בשתי פעימות – הראשונה של 3 שעות רצופות לפחות והשנייה של 9 שעות רצופות לפחות, במהלך 24 שעות מרגע תום המנוחה היומית הקודמת; ”מנוחה שבועית“ – מנוחה שבועית מלאה או מנוחה שבועית מופחתת, שאינה מנוחה יומית; ”מנוחה שבועית מופחתת“ – מנוחה של 24 שעות רצופות לפחות, והקצרה מ־45 שעות רצופות, שתחילתה לא תאוחר מתום 6 יממות שיחלו מתום המנוחה השבועית הקודמת; ”מנוחה שבועית מלאה“ – מנוחה של 45 שעות רצופות לפחות, שתחילתה לא תאוחר מתום 6 יממות שיחלו מתום המנוחה השבועית הקודמת; ”נהיגה בין־לאומית“ – נהיגה לצורך עיסוקו של הנוהג ברכב מנועי, שבמהלכה חוצה הנוהג באמצעות כלי הרכב גבול יבשתי אחד לפחות, בין מדינות, למעט נהיגה כאמור ברכב מנועי המפורט בתקנת משנה (יא)(4); ”פעולת נהיגה ברכב“ – אחת מהפעולות המפורטות להלן הנעשית במסגרת עיסוקו: (1) נהיגה בפועל ברכב; (2) טיפול ברכב או במטען המובל על הרכב ובטעינתו, סידורו או פריקתו של מטען כאמור; (3) טיפול בנוסעי הרכב; ”שבוע“ – פרק הזמן שבין 00:00 ביום שני ל־23:59 ביום ראשון. (ב) הנוהג נהיגה בין־לאומית לא יחרוג מפרקי זמן הנהיגה המפורטים להלן: (1) 9 שעות מתוך 24 שעות רצופות; פרק זמן זה ניתן להארכה ל־10 שעות סך הכול, לכל היותר, ולא יותר מפעמיים בשבוע עבודה; (2) 56 שעות סך הכול, בכל פרק זמן של 7 ימים רצופים; (3) 90 שעות סך הכול, בכל פרק זמן של 14 ימים רצופים. (ג) זמן הנהיגה לפי תקנת משנה (ב)(1), לא יתחיל אלא לאחר שהנוהג נהיגה בין־לאומית סיים מנוחה יומית. (ד) בלי לגרוע מהאמור בתקנת משנה (ב), בכל פרק זמן של 7 ימים, הנוהג בנהיגה בין־לאומית לא יבצע מנוחה יומית מופחתת יותר משלוש פעמים. (ה) בלי לגרוע מהאמור בתקנת משנה (ב)(3), בכל פרק זמן של 14 ימים, הנוהג בנהיגה בין־לאומית יבצע שתי מנוחות שבועיות מלאות. (ו) על אף האמור בתקנת משנה (ה) ובלי לגרוע מהאמור בתקנת משנה (ב)(3), בכל פרק זמן של 14 ימים יכול נוהג בנהיגה בין־לאומית להיות במנוחה שבועית רגילה אחת ומנוחה שבועית מופחתת אחת, ובלבד שישלים את המנוחה השבועית המופחתת לסך כולל של 45 שעות ברציפות, לפחות בתוך 14 ימים מתום השבוע שבו בוצעה המנוחה. (ז) (1) הנוהג בנהיגה בין־לאומית המסיע נוסעים בשכר בהסעה בודדת, יכול לדחות את המנוחה השבועית לפרק זמן של 12 ימים לכל היותר מתום המנוחה השבועית המלאה הקודמת, בתנאי שבסוף 12 ימים אלה יקבל את אחד מאלה: (א) שתי מנוחות של 45 שעות רצופות לפחות; (ב) שתי מנוחות בתקופת 12 הימים כאמור והן מנוחה של 45 שעות רצופות ומנוחה נוספת של 24 שעות רצופות לפחות, ובלבד שיושלמו במנוחה נוספת של 24 שעות רצופות לפחות בתוך שבועיים מתום תקופת 12 הימים כאמור. (2) האמור בתקנת משנה זו יחול על נוהג בנהיגה בין־לאומית שמתקיימים בו כל התנאים האלה: (א) הוא יצא להפסקה כאמור בתקנת משנה (ח) לאחר נהיגה של 3 שעות או במהלך הנהיגה בין השעות 22:00 ו־06:00, וצוות לו נהג אחד נוסף לפחות; (ב) הוא מסיע נוסעים בשכר בשירות הסעה המתבצע במשך 24 שעות רצופות לפחות במדינה שהיא צד לאמנה או במדינה אחרת שלא בה התחיל השירות; לעניין זה, ”שירות הסעה“ – שירות שבו כלי הרכב עומד לרשות קבוצת נוסעים מסוימת שאינה משתנה במהלך הנסיעה; (ג) הוא נוהג ברכב הסעות שמותקן בו טכוגרף דיגיטלי כאמור בתקנה 364ד והמצויד בציוד הקלטה כמפורט בתוספת 1B לנספח לאמנה. (ח) הנוהג בנהיגה בין־לאומית יצא להפסקה לפי אחד מאלה: (1) לאחר זמן נהיגה של ארבע וחצי שעות, למשך 45 דקות רצופות לפחות, וזאת אלא אם כן התחיל פרק זמן מנוחה; (2) לאחר זמן נהיגה של ארבע וחצי שעות, למשך 15 דקות רצופות לפחות, ולאחר מכן הפסקה נוספת למשך 30 דקות רצופות נוספות לפחות בזמן הנהיגה שנותר או מיד עם סיומו. (ט) נוהג בנהיגה בין־לאומית החורג מהאמור בתקנה ינהג כלהלן: (1) יציין את הסיבה לחריגה ביומן הנסיעות כמשמעותו בתקנה 364ד, ובכלי רכב שבו טכוגרף דיגיטלי כהגדרתו בתקנה 364ד(ה), יציין את הסיבה לחריגה באופן האמור או על תדפיס של המידע המופק מהטכוגרף הדיגיטלי; (2) יבצע את האמור בפסקה (1) בלא דיחוי בהגיעו למקום עצירה מתאים; (3) אין באמור בתקנת משנה זו כדי לגרוע מהוראות תקנות משנה (א) עד (ח) ו־(י) עד (יב) לעניין משך הנהיגה המרבי המותר. (י) מי שבידו השליטה על סידורי הנסיעה של רכב מנועי מהסוגים המפורטים בתקנה זו או של הנוהג ברכב מנועי כאמור, לא יאפשר נהיגה ברכב אלא בהתאם לאמור בתקנה זו. (יא) האמור בתקנת משנה זו לא יחול על אחד או יותר מאלה: (1) רכב מסוג M שבו עד שמונה מושבים נוסף על מושב הנהג, רכב מסוג L ואופניים; (2) רכב מסוג N אשר משקלו הכולל המותר אינו עולה על 3.5 טון; (3) רכב מנועי המשמש להסעת נוסעים בשכר, הנוסע במסלול קבוע שאורכו שאינו עולה על 50 ק״מ הכולל נקודות עצירה שנקבעו מראש; (4) רכב מנועי שמהירותו המרבית 30 קמ״ש; (5) רכב ביטחון וכל רכב המשמש לסיוע הומניטרי; (6) כלי רכב מנועי שפעילותו מקיימת את אחת המטרות המפורטות בתקנה 293(א)(1) עד (6), למעט פסקה (5א) שבה; (7) כלי רכב מנועי המשמש להובלה שאינה מסחרית של מטען שמשקלו אינו עולה על 7.5 טון; (8) כלי רכב מנועי שגורם מוסמך לכך על פי כל דין קבע שהוא בעל ערך היסטורי, שאינו לשימוש מסחרי להובלת אנשים או מטען. (יב) בעל רכב המבצע נהיגה בין־לאומית לפי תקנה זו חייב בהתקנת טכוגרף דיגיטלי בכלי הרכב, ויחולו לגבי כלי הרכב, בעליו ונהגו הוראות תקנה 364ד. מקור: ויקיטקסט (תעתיק קהילתי — אינו הפרסום הרשמי).